פסק-דין בתיק עפ"ג 11927-07-13

            המערערים בתיק זה הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום שבפנינו. באשר למערער מס' 1  (מוחמד מסארווה) - מדובר בפירוק חלקים מרכב וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. באשר למערער מס' 2 (ראמי מסארווה) - העבירה שבה הורשע היתה פירוק חלקים מרכב בלבד. אנו רואים לציין, כי כתב האישום תוקן כחלק מהסדר טיעון, שלא כלל הסכם עונשי אלא רק תיקון כתב האישום.

            מכתב האישום עולות העובדות הבאות:

            המערערים שניהם הגיעו בתאריך 21.4.12 לתל-אביב, החנו את רכבם ופרקו מרכב שחנה ברחוב אריה דולצ'ין 16 בתל-אביב, 2 מצמיגי הרכב מתושבתם. הפירוק נעשה על-ידי העמדת הרכב על שני מגבהים, פירוק הברגים והוצאת הצמיגים. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר, כי בסופו של יום הטיעון המרכזי כמעט שבפי הסניגור הינו, כי בגין אותם שני גלגלים, מצא עצמו מערער מס' 2 - ראמי - מרצה תקופת מאסר בת 31 חודשים, שמורכבת ממספר חוליות כפי שיובהר בהמשך.

            בית-משפט קמא (כב' השופט ע' דרויאן) פסק, כי מתחם הענישה בתיק זה נע בין מאסר בעבודות שירות לבין מאסר בפועל לתקופה של 12 חודש, וזאת בגין העבירה של פירוק חלקי-רכב. בגין העבירה הנוספת, שכזכור, יוחסה אך ורק למערער מס' 1, קבע בית-משפט קמא כי מתחם הענישה ההולם נע בין מאסר על תנאי לבין מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים. בסופו של יום הוטלו על המערערים שבפנינו העונשים הבאים: על מערער מס' 1 - 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן תקופות מאסר על תנאי לתקופות משתנות בהתאם לעבירות שמדובר בהן, קנס בסך 2,000 ש"ח וכן פיצוי למתלונן בסך 1,000 ש"ח. על המערער מס' 2 הוטלו 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. נגד מערער זה היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 12 חודש. בית-משפט קמא הפעיל אותו במצטבר למאסר שהוטל בתיק הנוכחי. גם עליו הוטלו מאסרים על תנאי לתקופות משתנות וגם הוא חוייב בפיצוי למתלונן.

            על הענישה הערעור בפנינו.

            מספר ראשים לערעורו של הסניגור:

1)         מתחם הענישה שקבע בית-משפט קמא הוא מתחם חמור מידי.

2)         הפער בענישה בין שני הנאשמים הוא כשלעצמו מצדיק התערבות של בית-משפט זה כערכאת ערעור. הסניגור מפנה לענין זה כי מערער מס' 1 נדון בגין שתי עבירות ועדיין ראה בית-משפט קמא להסתפק לגביו ב- 6 חודשי מאסר. ולעומת זאת, מערער מס' 2, שנדון רק בגין עבירה אחת, שגם בה לא היה הדמות הדומיננטית, נדון, כזכור, ל- 10 חודשי מאסר. לא יעלה על הדעת שבתיק אחד יהיה פער כזה בענישה בין שני נאשמים.

3)         ועל-כך הרחיב הסניגור את הדיבור, בית-משפט קמא לא איפשר למערערים לומר את דברם האחרון לפני מתן גזר הדין. כדי להבהיר, הסניגור מפנה לנסיבות כדלקמן: בישיבה שקדמה למתן גזר הדין, דהיינו - ישיבת יום 13.5.13, ציין בית המשפט בהחלטתו, כי "טרם גזירת הדין וטרם מילותיהם האחרונות של הנאשמים טרם גזירת הדין, ותוך שאני מדגיש כי אין בכך כדי לרמז על תוצאה סופית ...". מכאן ניתן היה להבין, כי בישיבה שלאחר-מכן תינתן למערערים ההזדמנות לומר את דברם בטרם תינתן ההחלטה הסופית. כך סבר הסניגור, כך סברו המערערים וכך צריך היה להתקיים, גם מכוח הוראות סדר הדין הפלילי. הסניגור מפנה אותנו לענין זה לסעיפים 190 ו- 192 לחוק סדר הדין הפלילי. למרבית הפלא, כאשר התייצבו הצדדים לישיבה שלאחר מכן (ישיבת יום 4.7.13) הסתבר, כי יש כבר גזר-דין מוכן, ששומע בנוכחות הצדדים. בצורה זו נגזלה, כאמור, מהמערערים שניהם אפשרות לומר את מילתם האחרונה. ולו מטעם זה יש מקום להתערבות. לטענת הסניגור, כי גם אם הוא זה שטען לעונש, הוא "איננו יכול להתחרט בשמם של המערערים ודברים שנאמרים מפי המערערים חזקה עליהם שהיה להם משקל והשפעה".

4)         נימוק נוסף שגם עליו הרחיב הסניגור את הדיבור, הוא חוסר ההלימה בין הרכוש שנגנב לבין התוצאה הסופית. "בסך הכל" מדובר בשני צמיגים, הפירוק לא נעשה בוונדאליזם, אין מדובר בעבירה מתוכננת, ומשכך, כאמור, הענישה מחמירה.

            המדינה מפנה לדברים שנאמרו בגזר הדין. לענין אופייה של העבירה, לא בכדי החמיר המחוקק בעבירות של פירוק רכב. מדובר בעבירה מסוג פשע והענישה צריכה לתת ביטוי הולם לכך.

 עוד מפנה המדינה לכך שהמערער מס' 1 עוסק ברכב ופירוק הצמיגים נעשה לצורך קידום עיסקו. בנוסף מפנה המדינה, לעניינו של המערער מס' 1, להתנהגותו לאחר שלמעשה כבר נתפס בכף. המערער החל להימלט מהמקום לאחר שלמקום הגיעה ניידת, וזאת חרף העובדה שהשוטרים סימנו לו לעצור. המערער ירד מהרכב, החל לברוח ונתפס לאחר מרדף רגלי.

            באשר לפער בענישה, נכון הוא שהמערער מס' 1 הורשע בשתי עבירות בניגוד למערער מס' 2 שהורשע בעבירה אחת. אולם, לענין קביעת גזר הדין (בהבדל מקביעת המתחם בפני עצמו) יש משמעות רבה למיהותם של הנאשמים שעמדו בפני בית-משפט קמא. נאשם מס' 2 (בענייננו, מערער מס' 2) הוא בעל הרשעות קודמות רבות. את העבירות הנוכחיות ביצע, כאשר מעל ראשו מאסר על תנאי וכאשר הוא יודע שהוא אסיר ברישיון. שני גורמים אלה לא היה די בהם כדי למנוע אותו מביצוע העבירה, ומשום כך צדק בית-משפט קמא כאשר סבר שיש להחמיר עימו בהשוואה למערער מס' 1.

            באשר לעצם העובדה שבגין גניבת שני צמיגים יהא על מערער מס' 2 לרצות תקופת מאסר ארוכה במיוחד, לטענת המדינה, אין לו למערער להלין אלא על עצמו באשר לכך. כפי שצויין במשפט הקודם, המערער היה מודע לכך שמעל ראשו מאסר על תנאי, ואם בחר לבצע את העבירה במצב דברים זה, צדק בית-משפט קמא כאשר ראה לנכון להפעיל את המאסר על תנאי במצטבר.

            הסניגור טען, כזכור, כי תקופת המאסר ארוכה במיוחד, וזאת משום שהחוליה הנוספת, המרכיבה את משך המאסר אותו ירצה המערער מס' 2, עניינה הפקעת הרישיון. בגין עובדה זו יוספו למערער 9 חודשי מאסר ומכאן תקופת המאסר הארוכה. גם לענין זה תשובתה של המדינה זהה. ניתן היה לצפות כי עובדת היותו אסיר ברישיון תשמש מחסום מספיק. בפועל לא כך ארע.

            באשר לטענת כי נמנעה מהמערערים הזכות לומר את מילתם האחרונה - המדינה מסכימה כי ככל הנראה היה משגה בענין זה, אולם ספק אם היה בדבריהם של המערערים כדי לשנות את התמונה.

            בשורה התחתונה טוענת המדינה, כי אין מקום להתערב בענישה.

            עד כאן טיעוני הצדדים ומכאן להחלטתנו.

            נראה לנו, כי גזר הדין של בית-משפט קמא מאוזן, למעט נושא אחד שאליו נתייחס בהמשך. נתחיל בעבירה שמדובר בה: העבירה היא, כאמור, פירוק חלקים מרכב. לא בכדי החמיר המחוקק את הענישה בגין עבירה זו משום שהיא הפכה למכת מדינה. המחוקק דרג את העבירות העוסקות ברכב, חלקן בגדר עוון, חלקן בגדר פשע, ולא מצא לנכון להבחין בין החלקים השונים שפורקו מהרכב לענין חומרתה של העבירה שמדובר בה (למשל, פירוק מנוע בהשוואה לפירוק צמיגים). במקרה הנוכחי, מדובר, כהגדרתו של הסניגור, רק בצמיגים. יחד עם זאת, מדובר בפירוק מתוכנן, שלצורכו הביאו השניים ציוד. לא בכדי פרטנו בפתיח לפסק-דין זה כי המערערים נעזרו במגבהים. ככל הנראה המערערים פירקו ולקחו לרשותם את החלקים שהיו נחוצים להם. בדיוק מפני כך רצה המחוקק להרתיע, שעל-כן החמיר, כאמור בענישה ואיננו סבורים כי יש לראות במהות החלק שפורק כנימוק מכריע לענין הענישה. בית-משפט קמא קבע, כי השניים "עמלו בחריצות עד השגת השלל". אמירה זו מייצגת את העובדות המופיעות בכתב האישום והיא מכתיבה, כאמור, את רף הענישה. אין צורך בדימיון רב כדי לתאר את עוגמת הנפש של בעל הרכב, הקם ומוצא את רכבו כאשר הוא מפורק משניים מצמיגיו, רק משום שהמערערים או עבריינים דומים להם היו זקוקים, ככל הנראה, לחלקים אלה.